דף הבית טיפול זוגי טיפול מיני מאמרים צור קשר

מיניות ביהדות: מצווה או חטא?

מדריך מקיף לגישת חז"ל והרמב"ם ליחסי אישות - יישוב הקונפליקט בין קדושה לטבע האנושי.

מבוא: המיניות ביהדות כקונפליקט

מיניות היא אספקט מרכזי באישיות האדם, הכוללת זהות ותפקידים מגדריים, אינטימיות, הנאה ורבייה. במהלך עבודתי כמטפלת זוגית ומינית, אני נתקלת שוב ושוב בקונפליקט עמוק שמטריד זוגות דתיים: האם יחסי מין הם מצווה או חטא בעיני היהדות?

הקונפליקט המרכזי: מחד גיסא, יש במסורת היהודית מצוות הקשורות ישירות לקיום יחסי מין (פרו ורבו, עונה). מאידך גיסא, אנו נתקלים בכתבי גדולי ההוגים כמו הרמב"ם שמתייחסים למיניות במילים קשות כמו "זוהמה" ו"מעשה בהמי".

המיניות ביהדות על פי חז"ל

יסוד הבריאה

התורה, בראשית בריאת האדם, קבעה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כד). פסוק זה מהווה את הבסיס לתפיסה היהודית של הזוגיות והמיניות כחלק בלתי נפרד מהמהות האנושית.

חז"ל התנגדו לחיי פרישות ונזירות מוחלטת מיחסי מין וחייבו את הנישואין וחיי האישות בין בני הזוג.

"אין אפוטרופוס לעריות" - אין איש, יהיה חכם וצדיק ככל שיהיה, היכול לערוב להתנהגותו המינית של הזולת או לקבל אחריות עליה.
- תלמוד בבלי, חולין יא ע"ב

היצר המיני והתמודדות עמו

הגמרא מספרת שלאחר חורבן בית המקדש, חכמי ישראל ביקשו שיימסר בידם יצר הרע של עריות. כאשר אסרו החכמים את היצר, לא מצאו ביצה טרייה בכל ארץ ישראל. כך הבינו כי ללא יצר העריות, אין לעולם קיום.

חז"ל פיתחו שלוש אסטרטגיות עיקריות להתמודדות עם היצר המיני: נישואין כפתרון יסוד, לימוד תורה ("תבלין"), והתרחקות מפיתויים.

מצוות פרו ורבו והעונה

מצוות פרו ורבו

המטרה העיקרית בהטבעת היצר המיני היא היכולת לפרות ולרבות. השתמטות מחובה זו זוכה בתלמוד לגינוי חריף.

מצוות העונה

מצוות העונה היא החובה על הבעל לקיים יחסי אישות עם אשתו מזמן לזמן, גם ללא קשר לתוצאה של פריה ורבייה. מניעת יחסי אישות נחשבת לעינוי עבור האישה.

הרמב"ם והגישה השלילית

הרמב"ם, בהשפעת הפילוסופיה האריסטוטלית, פיתח גישה שנראתה לכאורה שלילית כלפי המיניות. הוא כתב: "אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם, אלא לפרוש מן העריות".

"ראוי למי שמעדיף להיות אדם באמת... להציב לעצמו כמטרה למעט את כל דחפי החומר כגון אכילה, שתייה, משגל"
- מורה נבוכים, חלק ג', ח

הקול האחר של הרמב"ם (דרך האמצע)

בחיבורו "שמונה פרקים" מציג הרמב"ם גישה שונה לחלוטין. הוא מתפלמס קשות עם הזרמים הסגפניים ומציג את "שביל הזהב".

הרמב"ם קובע בבירור שמצוות פרו ורבו היא מצוות עשה ומכיר בזכות בני הזוג להנות אחד מהשני.

יישוב הסתירה

הרמב"ם לא חלק על דעותיהם של חכמי ישראל. הוא חיפש את המשמעות והמהות. מבחינתו, כשהמשגל נעשה למטרת הנאה גופנית בלבד, ללא כוונה רוחנית, אין לו משמעות ולכן הוא הופך למאוס. אך כשהוא נעשה בקדושה ובמסגרת נישואין - הוא מבורך.

המבט הטיפולי המודרני

כמטפלת זוגית ומינית, אני רואה בגישת הרמב"ם חכמה עמוקה. ההבחנה בין מיניות כמימוש גופני בלבד לבין מיניות כחלק מקשר רוחני עמוק היא יסוד מרכזי בטיפול זוגי מודרני.

הפתרון הטיפולי הוא שילוב בין חכמת המקורות היהודיים לבין הבנה מודרנית של מיניות בריאה. זה כולל חינוך מיני הולם, פיתוח תקשורת זוגית, והכרה בחשיבות האינטימיות כחלק מחיים רוחניים מלאים.

סיכום

המיניות ביהדות אינה מצווה או חטא במובן הפשוט, אלא תלויה בהקשר, בכוונה ובמסגרת. חז"ל הכירו בכוחה ההרסני של המיניות מצד אחד, ובכוחה הבונה והמקדש מצד אחר.

כאשר המיניות מתקיימת במסגרת הנכונה ובכוונה הנכונה, היא הופכת למצווה ולקדושה, ותורמת לאושר, לשלום בית ולהגשמה אישית.

זקוקים להכוונה מקצועית בנושא?

אני מלווה זוגות דתיים בבניית אינטימיות בריאה המשלבת בין ערכים יהודיים לגישות טיפוליות מודרניות.

תיאום פגישת ייעוץ

© 2025 סיון דרשן - כל הזכויות שמורות

חזרה לדף הבית | חזרה למאמרים