"כ־שר." קולה המתנגן של הבלנית מלווה אותי כשאני מוציאה את ראשי מהמים.
"כ־שר." מי המקווה החמימים סוגרים עליי.
"כ־שר." הדמעות חונקות את גרוני. סוף־סוף נגמר הסיוט הזה.
אני מנסה להתעלם מהשערות הצפות ומהאריחים השבורים ומטפסת באיטיות במדרגות. הבלנית צופה בי יוצאת מהמים ומכינה עבורי את חלוק הרחצה הבלוי, "טבלת כדין ואת כשרה וטהורה לבעלך."
בשביל זה אני פה, בשביל להיות כשרה לבעלי. ושאלוקים יעזור לי.
טיפות המים נוטפות מגופי הכבד כשאני מתעטפת בחלוק בזריזות. עם כיסוי ראש מהודר, איפור מרוח ועיניים עייפות, מושיטה הבלנית יד עמוסה טבעות זהב. "שתזכו לזרע קודש בר־קיימה, לשלום בית, לשפע ולברכת השם יתברך."
אני לוחצת את ידה ולוחשת "תודה." יותר מזה אני לא יכולה להגיד. הדמעות מאיימות לצאת. היא הראשונה שנוגעת בי היום.
"את בחדר שלוש," היא אומרת בלי להביט בי, מסתובבת ומשאירה אותי לבד.
למזלי היא כאן בשעות כאלה, מפעילה את המקווה התורן רק כדי לעזור לנשים חסרות אחריות כמוני לטבול בשעות מאוחרות. אישה נורמלית שיש לה בן זוג נורמלי טובלת בשעות מוקדמות יותר.
אדי הכלור מתערבבים בדמעות החונקות, ובחמישה צעדים מהירים אני חוזרת לחדר. החלוק קצת צפוף עליי כשאני מתיישבת על האסלה, בוהה בקיר ובשלט התלוי עליו, ובו רשימת הדברים שיש לעשות לפני הטבילה, והדמעות פורצות מעיניי.
לא טוב לי. ממש לא טוב לי. קיבלתי היום דוח כשהורדתי את הקטן בגן, היה לי יום עמוס עם תלמידי י"א הלחוצים לקראת הבגרות, ובבית שלי אני לבד. לגמרי לבד.
בשביל מה בכלל אני פה? לעשות מצווה שאני שונאת? לשכב עם בעלי המעצבן? אם הוא היה יודע כמה מתח יש לי בגוף רק מהמחשבה שהוא ייגע בי, שהוא ייכנס אליי. אבל איכשהו, עם כל החוכמה שלו, את כל מה שקשור אליי קשה לו להבין. וכמובן אני נדפקת. אבל מה כבר אפשר לעשות?
נמאס לי ואני עייפה. אני חייבת חופש מהחיים האלה. מנתי. מעצמי.
פעם הייתי אסתי החמודה, אסתי היפה, היו לי המון חברות. כולם אהבו אותי. היו לי חלומות להגיע רחוק. רציתי להתחתן, פנטזתי על לילות הטבילה המהנים והמחברים בין בני הזוג. והיום אני אמא, מורה או אסתי המכוערת שרק מחכה להגיע למיטה בערב, ועדיף לבד.
אני מתייפחת וגופי מטלטל. מה שלא יוצא מהעיניים יוצא מהאף, וכשאני מחפשת נייר טואלט, אני מבינה שהשתמשתי בריבוע האחרון לפני הטבילה. ממש מתאים למזל שלי היום.
רונית המנהלת מדברת ומדברת, והמורות משתפות איתה פעולה ומפטפטות בלי סוף. הישיבה הזאת נמשכת כבר כמעט שעה. אני מנסה להסתיר את הפיהוקים. לפי לוח הזמנים תכף נסיים, אני מקווה שלא ימרחו את הזמן בשאלות.
"אסתי," אורי רוכן מאחוריי ולוחש באוזני, "רוצה בורקס? קניתי כשר למהדרין במיוחד בשבילך." ריח הבושם והסיגריות שלו מתגנבים לאפי.
"לא תודה, אני בדיאטה." ראיתי את הקופסה שהוא הביא. הם נראים טעימים ממש, השאלה אם הם שווים את הקלוריות ואת הצרבת אחר כך.
אני מחברת בין הסוכריות המתפוצצות במסך ומעבירה את הזמן. ברוך בורא הסלולרי מפיג השיעמום.
"הודעה אחרונה," רונית לוגמת מכוס הקפה שלה, "כל המורים של י"א, מחר ובעוד יומיים יש שיעורים של חינוך מיני. תכינו את עצמכם ואת הכיתה."
"מה זאת אומרת חינוך מיני?" אני קופצת ממקומי, "יש להם בגרות השנה, אני לא יכולה לוותר על השעות שלי איתם."
"בדיוק," משיבה רונית. "אנחנו מכינים אותם לבגרות, וחלק מהבגרות זה לקיים יחסים. לכן הזמנו בשבילם סדנאות של חינוך מיני."
"אבל את יודעת שבימים האלה אני עם כיתת המב"ר, והם זקוקים לתגבור. לוקח להם יותר זמן לקלוט את החומר. הם בפיגור רציני, אני לא יכולה לוותר על השעות האלה."
"אסתי, זו לא שאלה, זו עובדה. יש שיעורי חינוך מיני בימים הקרובים. את לא משוחררת."
"אני לא מאמינה. מה אני אמורה לעשות בזמן הזה?" אני מתיישבת בכתפיים שחוחות.
"מה זאת אומרת, מה את אמורה לעשות?" רונית מסתכלת עליי במבט כועס, "את לא משוחררת. כל המורים נשארים עם הכיתות שלהם ומלווים אותם בשיעור."
אני פותחת את פי, אבל סוגרת אותו מייד. אין מצב. היא לא יכולה להכריח אותי להיות שם.
"על מה ידברו איתם?" שואלת אחת המורות.
"על הרבה דברים מעניינים. הזמנו להם סדנאות על שיקולים לקיום יחסי מין, על עונג, הנאה, אורגזמות ועל אמצעי מניעה."
"עונג ואורגזמות – לי לא היו שיעורים כאלה." מישהי מצחקקת ואיתה גם שאר המורות. אלוקים יודע על מה. לא צריך לדבר על נושאים כאלה. לא בכיתה י"א ולא אף פעם.
"רונית, בשביל מה הם צריכים חינוך מיני?" אורי מצטרף למקהלה, "הם יכולים ללמד אותנו."
"אז אולי תלמדו מהם קצת," רונית קורצת.
מה כבר יש ללמוד מהם? דור מסכן ואומלל. מלא פריצות. למה שמישהו ירצה ללמוד מהם?
בלחש אני עונה להם, "אני לא מתכוונת לענות לכם על זה. זה לא מתאים לי וזהו." כרגיל הקיבה שלי מגיבה ללחץ, אדי החומצה מגיעים לגרון.
הצלצול של הסלולרי מתנגן מהתיק, ואני מבינה ששוב לא הפעלתי את הבלוטות' לפני הנהיגה. מתי כבר אלמד? כמה סתומה אפשר להיות?
אני שולחת יד אחת לנבור במעמקי התיק ולחפש את המכשיר, וביד השנייה אוחזת בהגה. הצליל מתגבר. נו? איפה המכשיר הארור הזה?
ביפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפ
צליל צופר גורם לי לקפוץ וליישר את ההגה. "תיזהרי, מטומטמת! חסרת אחריות, מי נתן לך רישיון?"
"סליחה, אתה צודק," אני אומרת לנהג שצועק עליי מאחורי הזגוגית ועושה לו תנועת תתקדם עם היד.
הלב שלי על מאתיים. הנה הטלפון. נתי כמובן.
"היי נתי, מה קורה?"
"היי אמא, מה נשמע?"
"אמרתי לך כבר, תקרא לי אמא רק ליד הילדים."
"ואני אמרתי לך שבמשפחה שלנו אמא זה תואר של כבוד."
אני מגחכת בשקט. אני לא רוצה תואר של כבוד. אני רוצה כבוד אמיתי, הערכה ויחס אישי.
"איך עבר היום?" הוא שואל כאילו זה באמת מעניין אותו, אבל אני יודעת שזה רק כדי לאסוף מידע שיוכל לשמש כנגדי.
"רגיל. אתה יודע. הייתה ישיבה היום."
"נכון, אמרת לי. איך היה?"
"היה קשה. יצאתי כמעט בוכה. רונית מכריחה אותי להשתתף בשיעורי חינוך מיני לתלמידים השבוע."
"מה זה מכריחה אותך? תגידי לה שאצלנו זה אסור. אין דורשין בעריות בשלושה, ואת לא יכולה להשתתף." תמיד אפשר לסמוך על נתי שימצא את הציטוט ההלכתי.
"ניסיתי להגיד לה את זה, זה לא מקובל עליה," אני אומרת חלושות.
"את חייבת להפסיק לתת לה לדרוך עלייך... בכל מקרה התקשרתי להגיד לך שאני אגיע מאוחר היום. יש לי ישיבה עם הצוות של התכנות מארצות הברית."
"ברור שאסתדר עם הילדים. למה שלא אסתדר?" מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות?
"את אלופה אמיתית," הוא מנסה להחמיא לי. אני לא מכירה עוד אלופה שדורכים עליה.
"אני מצטער, רציתי לעזור לך היום," הוא מוסיף.
על מה אתה מצטער? על האיחור היום? על זה שאתה לא עוזר בבית? על הניתוק בינינו? על היחסים האטומים?
"זה בסדר, אני יודעת שאתה עסוק." עוד רמזור אדום. לעזאזל, אני לא אגיע לנריה בזמן.
הטלפון מצלצל שוב. בית.
"היי בית," אני מחייכת.
"א־מא! זה לא בית, זו בתיה הרעבה. הכנת אוכל?"
לא יכולה לשלוט בחיוך שעולה על פניי. "שלום בתיה הרעבה, מה שלומך, ילדה מתוקה שלי? אני בסדר. היה לי יום רגיל."
מבעד למסך אני מדמיינת אותה מגלגלת את עיני השקד הגדולות שקיבלה מנתי ומשחקת בצמה עם התלתלים הקופצניים.
"נו, אמא," טון הדיבור שלה עולה, "אני רעבה."
לצערי לא מצאתי מחליפה, ותחושת האחריות לבנות ולעבודה הכריעה את הכף. למרות הבאסה אני מגיעה בזמן לכיתה ולסדנה.
"אסתי, אסתי, הצלחתי," אחת התלמידות קופצת עליי, "קיבלתי שמונים בבוחן בשבוע שעבר. הכל בזכותך, תודה." החיוך עולה על פניי, וסיפוק וגאווה ממלאים אותי.
המנחה נכנסת ואיתה שובל של בושם מתוק ואיכותי. היא לובשת שמלה אדומה עם כתפיות עבות ומחשוף קטן. היא כאילו משפריצה את החושניות שלה לכל עבר.
"היי, אני לילי," היא פונה אליי בחיוך ומושיטה את ידה. "את המורה שתהיה איתי?"
"כן, נעים מאוד, אני אסתי." אני לוחצת את ידה המושטת.
"אסתי היפה. נעים מאוד. אהבתי את כיסוי הראש."
אני ממששת אותו, מנסה להיזכר באיזה מהם בחרתי היום. אני נשרטת ומבינה שזה הכיסוי הסגול עם הפאייטים. עלה מלא כסף, אבל גורף מחמאות.
"בוקר טוב, נעים מאוד. ברוכות הבאות לסדנת חינוך מיני."
אני יושבת בפינה של הכיתה, מנסה להיעלם לתוך המבחנים ולתוך הקיר, והיא מספרת לבנות על מה יהיה המפגש, והמילים שלה מעוררות בי דחייה ורתיעה. מילים כמו סקס, איברי מין, דגדגן, אורגזמות ועונג.
"למה לדעתכן אנשים מקיימים יחסי מין?"
פתאום הכיתה כולה תוססת. אני מסתכלת על הבנות כשהן זורקות לחלל הכיתה תשובות בקול נלהב, "מחרמנות!", "מאהבה!", "בשביל אורגזמה!".
על מה הן מדברות? התשובה היחידה שעולה לי לראש היא כי צריך וכי אין ברירה.
"מעולה. ומי לדעתכן אמור ליהנות בהם?" בשתיקה אני עונה לה, הגבר. ברור שהגבר.
בכיתה נזרקות תשובות, "הגבר, האישה, שניהם."
"בדיוק," המנחה אומרת, "שניהם. גם הגבר וגם האישה אמורים ליהנות מיחסי מין."
ממה בדיוק האישה אמורה ליהנות? זה מלכלך, זה מגעיל וזה לא נעים. למזלי זה נגמר מהר, אז לא צריך לסבול כל כך הרבה.
מתברר שהבנות לא חושבות כמוני, ולילי מדברת איתן על הנאה מהמגע בגוף שלנו, ממגע בגוף של בן הזוג, מהקשר, מהחיבור, ואפילו מתחושת העוררות המינית – החרמנות.
איזו מילה מגעילה. אני נאטמת ומפסיקה להקשיב. התעוררות מינית. מי מתעורר מזה? עושים את זה כי אין ברירה, או כדי להביא ילדים, או כדי שהבעל יהיה שמח ולא יחטא.
"מאחד עד עשר כמה לדעתכן כואב לקיום יחסי מין?" השאלה של לילי מעירה אותי. חמש עשרה. מישהי יכולה להגיד חמש עשרה בשבילי?
"אני רוצה להגיד לכן שזה לא אמור לכאוב אף פעם. לא בפעם הראשונה ולא בפעם האלף."
עכשיו ברור לי שהיא מבלבלת במוח. אני מתאפקת לא לעצור אותה ולהגיד לה שהיא משקרת לבנות...
המסע שלה רק מתחיל. הצטרפי לאלפי נשים שכבר קראו וגילו את העוצמה.
לרכישת הספר המלא